עמותת לשמה - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש
תרומות
 

עדכונים שוטפים

הרפורמה בברה"ן 

יום ה-1 ליולי, היום סוף סוף יוחל חוק ביטוח בריאות ממלכתי על מערכת בריאות הנפש, לי ולחברי בתנועה הצרכנית בבריאות הנפש זהו יום חג המסמל את שיאו של מאבק בין 20 שנה לשינוי חברתי המוכר בציבור הרחב כ"רפורמה בבריאות הנפש". עבורי זהו גם זמן לחשבון נפש...

בשנת 2006, הייתה לי הזכות, במסגרת תפקידי כדובר החדש של מטה מאבק הנכים, להיות חלק מקבוצה מצומצמת של פעילים חברתיים, שעיצבה מחדש, דרך משא ומתן ארוך וקשה עם אנשי ממשל, את הקשר בין קצבה להכנסה, מה שמוכר היום כ"חוק לרון". היו אז קבוצה לא קטנה של אנשים שצעקו עלינו שאנו חסרי אחריות, שביטוח לאומי ישתמש בחוק בכדי לשלול את קצבת הנכות של אנשים, שאנו "כלבי המחמד" של הביטוח הלאומי... אפוקליפסה של ממש. אבל אנו ראינו לנגד עינינו את העוני בו היו מצויים אנשים עם מוגבלות, את הזכות של אנשים עם מוגבלות לחיים של כבוד ושילוב בתוך החברה, ראינו לנגד עינינו תרבות של זכות ולא של חסד. היום, 6 שנים אחרי... אמנם המציאות לא מושלמת אך אלפי אנשים עם מוגבלות השתלבו בשוק העבודה החופשי, הם עובדים, מרוויחים ,מקבלים קצבה ואינם תלויים בחסדי אחרים.

בשנת 2003 הייתה לי הזכות לייסד, ביחד עם עוד קבוצה קטנה של מתמודדים ואנשי מקצוע, פרויקט שנקרא "מצרכנים לנותני שירות", כשהתחלנו להציב מתמודדים כמדריכי שיקום, קיבלנו טלפונים מהורים זועמים ששאלו "איך אנו מעיזים לתת לבן שלהם מדריך חולה נפש", כמעט כל מנהל שניסינו לגייס לתוכנית ידע לספר על ניסיון כושל לשלב מתמודד, אמרו לנו שאנו חסרי אחריות, שזה עלול להסתיים באסון.. אפוקליפסה של ממש, אבל אנו ראינו לנגד עיננו את הידע הייחודי שטמון במתמודד, הידע מניסיון, ראינו לנגד עיננו את ההשפעה התרפויטית שבנתינה, את האמונה האמיתית בהחלמה. היום, 12 שנים אחרי... מאות מתמודדים המזוהים ככאלו
משולבים בעשרות יחידות שיקום, חלקם, גם מנהלים אותם. מתמודדים עובדים כעמיתים מומחים במעוזי השמרנות, בתוך בתי חולים פסיכיאטריים.

מבין כל השינויים החברתיים שהייתה לי הזכות להיות מעורב בהם, והייתי מעורב בכמה, לא היה שינוי כל כך חשוב, צודק, ראוי וחיוני כמו השינוי המכונה "הרפורמה בבריאות הנפש". היום, בפעם הראשונה בתולדותיה, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, מצהירה מדינת ישראל, שמקומם של אנשים שמתמודדים עם מצוקה נפשית ו/או הפרעה פסיכיאטרית הוא בקהילה ולא סגורים מאחורי מוסדות המוקפים גדרות, או ב"גטאות טיפוליים" כאלו או אחרים. עד הרפורמה נועד המענה הקהילתי בבריאות הנפש להיות "מענה משלים" לבית החולים הפסיכיאטרי, ולא מענה עיקרי. מחקרים שאין עליהם עוררין, מספרים לנו חזור וספר ש- 8% בלבד מבין הפונים לטיפול נפשי, מקבלים טיפול במרפאות הממשלתיות, שאחוז ההוצאה הפרטית על טיפולים נפשיים נושק ל-80% והוא שני רק לרפואת השיניים. צריך לומר את האמת, המערכת הציבורית בבריאות הנפש עד הרפורמה, מעולם לא הייתה רלוונטית ביחס לצרכים האמיתיים של האוכלוסייה. אבל גם כאן, לקראת שינוי כל-כך חשוב וצודק, חוגגות להן נבואות האפוקליפסה, אומרים לנו שאנו חסרי אחריות, שאנשים לא יקבלו טיפול, שלקופות החולים לא אכפת מאתנו, שאנחנו "מתמודדי מחמד" המשרתים את הממסד, שאנחנו מקבלים "בונוסים ממשרד הבריאות"...אפוקליפסה של ממש, אבל אנחנו רואים לנגד עינינו אלפי משפחות ומתמודדים שקורסים כלכלית בגלל הצורך בטיפול שלא מתאפשר במערכת הציבורית, אנו רואים לנגד עינינו מערכת ציבורית שפעם הראשונה תתוגמל על פיתוח שירותים קהילתיים ולא על אשפוזים ארוכים ומיותרים. מערכת מודרנית שמתעדכנת תקציבית ומקצועית, מערכת שמחויבת להעניק לכל אדם הסובל ממצוקה נפשית מענה ללא קשר לחומרת "מחלתו".

מבחינתנו, המאבק על הרפורמה הוא מאבק בין שילוב להדרה, בין חדשנות לשמרנות, בין הגישה הקהילתית לגישה המוסדית, בין אוכלוסייה מובסת ושקופה לאיגוד מקצועי חזק ומנוון, מאבק לצדק חברתי אמיתי.

אנו בתנועה הצרכנית יודעים בברור לאיזה צד אנו שייכים, השאלה היא, האם מתנגדי הרפורמה יודעים לאיזה צד הם שייכים?

היום הראשון ביולי, חוק ביטוח בריאות ממלכתי מוחל גם על בריאות הנפש, היום בו לעוד אלפים רבים מאזרחי מדינת ישראל ניתנת הזכות הבסיסית, האלמנטרית, לדרוש מקופת החולים שלהם טיפול ראוי, חג שמח לכולנו.


אבי אורן, רכז תחום מדיניות עמותת לשמ"ה