עמותת לשמה - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש
תרומות
 

חווית הטיפול

מאת שולה בן דעת אלפרוביץ'


לא מעט נכתב על פסיכותרפיה, על מערכת היחסים המיוחדת בין מטפל למטופל, מערכת שאמורה לאפשר החלמה. 

אחרי שנים של טיפולים עם שלשה מטפלים + רופאים פסיכיאטרים בעיקר לצורך טיפול תרופתי, יש לי לא מעט מה לומר על הנושא.   למדתי.   הרבה. 

יש הרבה דברים חיוביים ומועילים בטיפול.   אך לדעתי, יש דברים שהגיע הזמן לשנות.   הרבה דברים לא הוכיחו את עצמם.   לא מעט נזקים נגרמו.   ובשרות הציבורי, שבו מטפלים מתחלפים לבקרים, בכל מיני שלבים של הטיפול, המצב גרוע בהרבה. 


מה טוב ומה בעייתי בטיפול הפסיכותרפויטי ?

לדעתי יש הרבה מאד דברים שיכולים להקשות על הטיפול, להאריך אותו שלא לצורך ובמקרה הטוב, שבו לא נגרם נזק, הטיפול סתם לא יביא לתוצאות המקוות.   

מטפל מסור וקשוב יכול לספק למטופל שלו מקום בטוח, שבו הוא יכול לספר כל דבר ולפתוח את ליבו.   תהליכים כמו העברה יכולים להביא את המטופל לבטא רגשות שונים שבעצם היו אמורים להיות מכוונים להורה או לדמות משמעותית אחרת.   זה עוזר במקרה ויש עיבוד ותובנה לגבי הרגשות האלה.   

חסכים בחום, אהבה וקבלה בילדות, חרדת נטישה, טראומות מודחקות ועוד יכולים להביא לתלות חזקה ביותר ולעוצמות רגשיות, שקשה לתפוס.   לפעמים התאהבותה של מטופלת במטפל או של מטופל במטפלת שלו, נחשב כמעט לחלק אינטגרלי מהטיפול.


מה זה עושה למטופל ? מה זה עושה למטפל ? ומה זה עושה לטיפול ?

המטופל נחשף לפני המטפל שלו.   הוא נותן לו לגעת בנימי הנפש העדינים ביותר שלו.   

המטפל נערץ.   הוא רשאי לשמור על עצמו כעל דף חלק ולא לספר למטופל דבר וחצי דבר על עצמו.   מלבד מה שהמטופל מרגיש ותחושות אלה הרי הן סוביקטיביות ובלתי ניתנות לאימות.   רוב המטפלים לא ינדבו את התשובות לשאלות מסוג זה. 

מטופל, לכן, חשוף הרבה יותר לפגיעה.   כיוון שהוא זקוק למטפל שלו, מעריץ אותו, מחכה לפגישות איתו, קל מאד לפגוע בו.   אם קורי העכביש של התלות אינם מותרים בהצלחה לפני סיום הטיפול, המטופל יסחב איתו תחושות קשות והפרדה יכולה להוסיף מועקה רבה לחייו. 

גילוי לב מסוים מצד המטפל, יכול להביא להרגשה טובה יותר של המטופל, לאפשר לו לא להרגיש נחות, ולהביא לתחושה של: שנינו בני אדם.   הערצת יתר כלפי מטפל לא בהכרח מובילה את הטיפול למקום חיובי יותר.   זכור לי משיחות בקבוצת התמיכה של התמודדות מישהו שהיה בקשר מעיק עם מטפל, שחזר וסיפר שהמטפל אינו מקשיב לו יותר ונראה שאינו מעוניין בו ומצד שני טוען שעליו להמשיך בטיפול.   אותו אדם הרגיש שאינו יכול לעזוב את הטיפול למרות שהרגיש שהוא נפגע ממנו.   הקבוצה עודדה אותו לעשות את הצעד הקשה הזה, משום שהיה ברור לכולנו, מתוך הדברים שהוא עצמו סיפר שאין מקום להמשך טיפול אצל אותו מטפל.   בשנת 1992 התחילו לקום קבוצות תמיכה כאלו של מתמודדים, ללא אנשי מקצוע.   אפשר לומר שזה היה חלק מהתחלתה של תנועת הצרכנים בתחום בריאות הנפש בארץ.   באותה תקופה היו אנשי המקצוע אוטוריטה בעלת עוצמה חד משמעית.   מתמודדים רבים בקבוצה קיבלו את הסמכות הזו מבלי לחשוב פעמיים.   היו שלא ידעו את שמות התרופות שהם נוטלים, שלא לדבר על האם הן ממכרות או לא.   בקבוצות האלה התחילו לשאול שאלות ולחפש תשובות ואלטרנטיבות.   קבוצות אלו פתחו פתח למשב של תקווה חדשה ואפשרות לשינוי ולשיפור.   


המחיר

נושא אחר הוא מחירו של טיפול פרטי.   המחיר הגבוה שגובים מטפלים בעבור שעת טיפול יוצר מצב שבו אנשים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם טיפול כזה.   העובדה שטיפול אצל פסיכולוג הוא בדרך כלל ארוך מקשה מאד מבחינה כלכלית ורגשית.   העובדה שהמחיר מפעם לפעם עולה (גם שלא בתקופות מיתון) באופן די קבוע יוצר מתח תמידי בין מטפל למטופל.   ברור שמטופל מרגיש שלמטפל לא ממש איכפת ממנו שכן הוא מקבל כסף כדי שיהיה לו אכפת.   מה יקרה כשיגמר הטיפול ?... כל הנושא הכספי מכביד ובעייתי ולא מעט קורה שמטופל ירגיש צורך לבדוק ולבחון את האכפתיות של המטפל כלפיו בדרכים שונות.   כמובן שיש ערך לבדיקת הקשיים והמתחים האלה ואחרים בטיפול עצמו, אבל בעיני עדיף להתייחס לבעיות האמיתיות והקשות יותר של המטופל כשלדעתי בד"כ יש כאלה.

 


התהליך

מנסיוני ישנם מטפלים שממשיכים להתעניין ולחשוב על מטופלים שלהם גם אחרי סיום הטיפול ויש אחרים שלא רוצים לשמוע דבר וחצי דבר על מטופל שסיים טיפול.   כשאדם מגיע לרופא פרטי או לניתוח ונדרש לשלם סכום כסף מדובר ברוב המקרים על משהו חד פעמי.   טיפול נפשי הוא בד"כ ארוך, מעטים המאמינים בטיפול קצר מועד ולפעמים הוא באמת לא מספיק או לא מתאים.   מי שאין לו ברירה ומגיע לשרות הציבורי, לא מעט פעמים ישב ויחכה ברשימת המתנה (במקרה הטוב, משום שלא מעט פעמים יאמרו לו שלא נחוצות לו או שלא יעזרו לו שיחות, יפנו אותו למעקב פסיכיאטרי או במצב הביניים לקבוצה טיפולית ) לא מעט אנשים מופנים בכל מיני מצבים לפסיכיאטר.   אינני טוענת שמי שמופנה לרופא אינו זקוק לרופא, אך לדעתי במקרים רבים שיחות נחוצות לא רק כדי לתמוך באדם ובטיפול הפסיכיאטרי שהוא מקבל אלא כדי לבדוק אם זו אכן הדרך הנכונה ביותר לטפל בו.   אני יודעת שאמירה מסוג זה עלולה לקומם עלי את כל הרופאים בתחום זה אך מנסיוני האישי ומהכרותי עם הרבה מאד אנשים ומתוך הרבה מאד למידה (הקורס של דר' מרי מולר בנושא התמודדות עם טראומה) ועוד למדתי שלא מעט פעמים מאחורי הדכאון ולעתים אפילו מאחורי ההתקף הפסיכוטי ישנו לחץ וקושי חריף שאי אפשר להגיע אליו, ברוב המקרים, ללא פסיכותרפיה ושהתרופות לפעמים מקהות ולא מאפשרות (בעיקר במינונים גבוהים) את ההתבהרות של המצוקה שהיא ביסוד ההתפרקות הנפשית.   כשמצבים נפשיים קשים נגרמים ע"י מקורות התפתחותיים, ע"י הזנחה, טראומות, התעללות, הלם קרב ועוד טיפול נפשי הוא חיוני והכרחי ורצוי כזה שהתמחותו היא בתחומי הטראומה.   טיפול תרופתי יכול לשמש קביים – במינונים נכונים ובתאום בין פסיכולוג לרופא.   מצבים רבים 'מתחפשים' למחלות. היה רצוי לעשות מחקר בקרב חולים פסיכיאטריים כדי לבדוק כמה מהם נטולי טראומות או ילדות בעייתית.   אני לא באה להאשים אף אחד ואני מודעת לכך שיש מחלות.   סכיזופרניה היא ללא ספק מחלה ואף אחד לא אשם בה.   אבל גם למי שחולה בסכיזופרניה מגיע לדעתי טיפול בשיחות שיכול להקל על הרגשות הלא פשוטים שישנם שם ולאפשר לאדם לממש כמה שיותר מהפוטנציאל שלו שכן ידוע לנו שגם מי שסובל מסכיזופרניה הוא בעל יכולות שונות ואסור לוותר עליו.   בעיני ההקשבה היא ערך חשוב ביותר.   כל מטפל חייב להכיר בכך שאפשר וחיוני להקשיב לאדם בכל מצב.   במצב הפסיכוטי במיוחד חשוב להקשיב משום שהתכנים שעולים שם הם אלה שיכולים לשמש פתרון לחידה, כיוון להחלמה.   בהקשבה כזו נוכל לגלות אם יש במצב הזה רמזים לטראומות מודחקות, נוכל לשמוע אם הדברים שנאמרים הם חסרי הגיון לגמרי, לנסות לחפש בהם את ההגיון.   זו אינה הקשבה פשוטה.   לדעתי חלק מהמצבים הפסיכוטיים נובעים ממחלה וחלקם הם תוצאה של הצפה של חומרים מודחקים.   

אני הגעתי לאשפוז פסיכיאטרי בגיל 16 ומצבי הוגדר כהתקף פסיכוטי.   לדעתי, היום, התכנים שעלו אז נבעו מהצפה של חומרים מודחקים מהילדות שעלו כמעט למודע ושקעו אחר כך שוב.   חזרתי לחיים רגילים ולתיפקוד קצת פחות טוב. רק 20 שנה אחר כך התחילו תנודות קשות במצב הרוח ואובחנתי כסובלת מהפרעה דו-קוטבית.   לדעתי ההפרעה המרכזית ממנה אני סובלת היא הפרעה דיסוציאטיבית מה שנקרא DDNOS-dissociative disorder not otherwise specified

כתוצאה מטראומות שעברתי בילדות.   אובחנתי כסובלת מהפרעה דו-קוטבית והיום ברור לי שזו כנראה לא הבעיה היחידה ואולי לא העיקרית.   יתכן, לדעתי, שהשינויים במצב הרוח נובעים מההפרעה האחרת הדיסוציאטיבית או הפוסט טראומתית.   זוהי המסקנה שלי.   יכולתי להגיע אליה בזכות טיפול נפשי של פסיכולוג קליני שמשלב עבודה במגע ותנועה ובזכות המון עבודה עצמית, בכתיבה, בייעוץ הדדי, בסדנאות, בטיפולי שיאצו ועוד.   הכל כאב.   הכאב שסחבתי חסום בפנים בתוך זכרונות מחוקים היה כל כך בלתי נסבל שרוב חיי הבוגרים פשוט לא הרגשתי אותו בכלל.   לפני כשמונה שנים הייתה הצפה רגשית לא מובנת, שהעלתה את החומרים האלה לתוך הגוף, ברמה הסנסורית, מבלי יכולת להזכר במה שקרה.   בתוך שמונה שנים של עבודה קשה, שדרשה ממני לעבור דרך הכאב, להרגיש דברים כאילו הם קורים ברגע זה (אברקציה) יכולתי להגיע למקום יותר ברור, לתובנות באשר למהות הסבל, הדיכאון ויצר השנאה וההרס העצמי שאני מרגישה. 

מה תפקידו של מטפל בתוך עבודה כזו ?

 לדעתי זה מסוג הטיפולים היותר קשים שיש.   מטופל שנפגע חושש מנטישה ומדחיה כל הזמן.   הוא זקוק לקרבה ולמגע ועלול להבהל או להרגיש כאב כשזה קורה.   הוא מבקש לפגוע בעצמו, להרוג את עצמו ומצבי הרוח שלו משתנים תדיר.   קשה להגיע להתקדמות.   קשה להשאר בכאן ועכשיו וכן הלאה. 

לפני הטיפול הנוכחי, ביליתי שנים רבות אצל מטפלים.   אומרים שאדם אינו מגיע לחומרים הקשים ביותר עד שאינו מוכן לכך, יתכן.   השאלה שמנקרת בראשי היא האם אפשר היה להגיע קודם.   האם אפשר היה כבר באשפוז הראשון ההוא להקשיב ולטפל בצורה כזו כך שהאינפורמציה על הטראומות הייתה עולה.   האם בטיפולים (הממושכים מאד) שעברתי אי אפשר היה להגיע למקורות הבעיה ? אחרי האשפוז הגעתי לפסיכולוגית שרק ביקשה לדעת מה חלמתי.   פגישה אחרי פגישה זו הייתה השאלה היחידה שלה: מה חלמת ? נפלא.   יתכן שזו הייתה שיטת הטיפול היחידה באותן שנים אפלות.   לא נראה לי.   כמובן שעזבתי אותה מהר מאד.   אמא לא המשיכה לחפש טיפול.   בזכות איזה שהוא מזל מוזר לא חליתי שוב.   לא היו משברים פסיכוטיים נוספים.   המשכתי בחיי 'כאילו' כלום. בלי שום טיפול במשך כעשרים שנה.   לדעתי הכאב שקע ועימו הדי הזכרונות שעלו בפסיכוזה.   המשך טיפול נכון היה מאפשר לדעתי, עבודה על החומרים המודחקים ועיבוד שלהם ועקב כך מאפשר החלטות נכונות יותר, באשר לנושאים מרכזיים בחיי.   לא התגייסתי לצבא (החלטה של אמא שלי, שהשתמשה לשם כך באשפוז) נישאתי בגיל 20 והייתי אמא בת 21 ובגיל 22 עמדתי לפני כתה כשבידי תואר ראשון ורישיון הוראה.   לא חסרו לי יכולות, רק לא ידעתי לכוון אותם למה שנכון ומתאים בשבילי.   כלומר, מעולם לא ידעתי מה אני באמת רוצה.   ההחלטות היו מצוקתיות, אימפולסיביות או פשוט לא שלי.   (אבא שלי,שנפטר כשהייתי בת שמונה, השאיר ביטוח חיים שלפיו קיבלנו סכום כסף חודשי, בתנאי שנלמד לימודים אקדמיים, בלי ללכת לצבא או להינשא...) ברור לי שמסלול חיי היה שונה אילו קיבלתי טיפול מתאים באותו זמן.   כשהגעתי לטיפול עשרים שנה אחר כך היו רוב זכרונות הילדות שלי רחוקים ממני מאד וחלקם היו חסומים ומנותקים לחלוטין.   אותם זיכרונות טראומתיים שהיו מנותקים לחלוטין התחילו לעלות ולהציף רק בטיפול האחרון,מעט לפניו, והמטפלת שהייתי אצלה באותה תקופה לא יכלה לקבל שקרו דברים מעבר למה שסיפרתי לה בשבע! שנות הטיפול שהעברנו יחד.   באותה תקופה החלה הפעילות שלי בתחום בריאות הנפש, אבל הטיפול כלל בעיקר מעקב אחרי מצבי הרוח המתחלפים והקשים והמרדף אחרי התרופה שתאזן אותם. 

המטפל האחרון לא ממש הבין מה קורה.   התערבותו של מומחה לטיפול בטראומה איפשרה לשנינו להתחיל לעבוד באמת.   מה שיאמר לזכותו של המטפל שלי זה שהוא היה מוכן לשמוע מישהו שמומחה ממנו בנושא.   מה שאמר לי אותו מומחה,כששאלתי אותו למה לא הפנט אותי היה: את מתהפנטת לבד.   וכשהמטפל שלי שאל אותו: מה אני עושה ? הוא אמר לו: דבר עם החלקים.   שני משפטים פשוטים אלה פתחו את הדלת לעולם מופלא ונורא של סיוטים מן העבר שעד היום אינני יכולה לומר בוודאות מה פירושם המדויק.   בכל מקרה אני מורידה את הכובע לפני שני המטפלים האלה שאפשרו לי את המסע הכואב והקשה לתוך תחושות הגוף והאמינו לי, גם כשלא האמנתי לעצמי, שלשניהם הקשבה עמוקה ונקייה ורצון אמיתי לעזור. 

נכון, אני עדיין לא יודעת במדויק מהם הדברים שקרו לי בעבר הרחוק, שאותם אני לא ממש זוכרת, אבל אני יכולה לשער.   והיום הזיכרונות האלה הם בידיים שלי ולא אני בידיים שלהם.   הכאב הזה לא מזנק עלי כל שנייה ומנסה לגזול ממני את חיי ושפיותי, ואני יכולה, למרות שהרבה שנים התבזבזו, לבדוק מה אני באמת רוצה לעשות בחיי, עם הכישרונות שאני יודעת שיש לי ועם השנים שנותרו לי להיות אדם פעיל ותורם בחברה.