עמותת לשמה - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש
תרומות
 

הדרך להחלמה

הדרך להחלמה
שולה בן דעת אלפרוביץ

בגיל, 16 מסדרונות המחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי יוצרים תחושה קשה ביותר.  אושפזתי כנערה, שלא ידעו אם היא באמצע משבר של גיל ההתבגרות, או בהתפרצותה של מחלת הסכיזופרניה.  אז, באותם מסדרונות, ללא הסבר, ההשערות הפסיכוטיות לגבי מהותו של בית החולים בו נמצאתי היו מסמרות שיער. חשבתי שזהו מכון לניסויים בבני אדם. .  מרכז לחקר הסרטן.  מחשבה זו עלתה בדעתי אחרי מפגש עם אישה, מישהי מהמאושפזות, שהייתה אחרי טיפול שינים וטענה שהרופאים חותכים כאן בבני האדם. 

הרבה שנים עברו מאז אותו אשפוז, שהיה קצר אבל טראומתי ביותר. 

איך אדם יוצא משהות במקום כזה לעולם? איך הוא ממשיך את חייו? חזרתי לבית הספר התיכון שבו למדתי.  הלימודים היו קשים יותר.  זוכרת את עצמי יושבת חסרת אונים מול עבודה בספרות.  לא מצליחה לכתוב.  וזהו מקצוע שאהבתי.  בהמשך למדתי ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה ותעודת הוראה.  בגיל 22 הייתי אימא לתינוקת בת חצי שנה ועמדתי בפעם הראשונה מול כתה בבית ספר תיכון.  

עשרים שנה אחרי האשפוז התחילו תנודות קשות במצב הרוח שהצריכו טיפול תרופתי.  

אפשר לומר שמזלי שפר.  מכירה לא מעט אנשים שהאשפוז הראשון היה רק התחלה של סדרת אשפוזים והם מצאו את עצמם מתרוצצים בדלת המסתובבת, נכנסים ויוצאים מבתי חולים פסיכיאטרים וחוזר חלילה. . 

איך ממשיכים בתלם החיים הרגילים, כשנתקלים בבורות כאלה על כל צעד ושעל?  איך ממשיכים בחיים רגילים, כשהסטיגמה קשה ומוזנת על ידי אסונות בכותרות, שבראשן ההכרזה: הרוצח הוא חולה נפש? 

למזלי יכולתי להמשיך בחיים רגילים יחסית.  הפגיעה שספגתי לא נטרלה את היכולת שלי לבנות חיי משפחה, להגיע ללימודים אקדמיים, לרכוש מקצוע ולעבוד בו.  כביכול אין שום בעיה. . 

ועם זאת אני יכולה לומר שאני נלחמת יום-יום על ההחלמה שלי.  אני יודעת שחיי היו שונים אם לא הייתי מתמודדת עם הקשיים הנפשיים אותם אני חווה. 

האבחנה שניתנה לי לפני כ-25 הייתה: הפרעה ציקלוטמית. .  לימים הבנתי שמדובר במאניה דיפרסיה.  נדרשו לי עוד ימים רבים עד שהכרתי את המושג: הפרעה דו-קוטבית או בי-פולרית.  עברה עוד תקופה עד שהבנתי את חשיבותם של המושגים האלה ואת השפעתם על הסטיגמה. 

לפני כעשר שנים הבנתי שזו לא הבעיה היחידה.  תמיד תהיתי מהם שורשיו של הדיכאון.  שירים שכתבתי בגיל ההתבגרות היו אפלים וקשים.  לפני כעשר שנים הוצפתי בתחושות שלא היו קשורות להפרעה הדו-קוטבית.  סיוטים והתעוררויות מבוהלות בלילה.  בהלה וחשש כבד מלהיות לבד.  דחפים הרסניים, רצון לחתוך.  
היום אני יודעת מה מקורן של התחושות האלה, למרות שהזיכרונות מעורפלים.  אני יודעת שמקורו של הדיכאון בטראומות ילדות רבות, שאת חלקן אני זוכרת ואחרות חסומות או מודחקות חלקית או כמעט לגמרי. 

כדי להחלים היה עלי לעבור דרך הכאב.  החוויה הפיסית של הטראומות, האברקציה, שאותה לא הזמנתי ולא ביקשתי, למרות הסבל שליווה אותה, היא שאפשרה את תחילתו של הריפוי.  בבסיסה של ההחלמה נמצאת ההכרה בבעיה. 
המסע אל ההחלמה היה ארוך וכואב.  במשך שנים חוויתי תחושות מאד קשות של כאב פיזי, מחנק, בחילה, דחף לפגוע בעצמי, שלעתים אפילו התעצם והגיע לפגיעה עצמית ממשית.  כל זה בעיקר בתוך המפגשים הטיפוליים ובמסגרות כמו ייעוץ הדדי או סדנאות של עבודה עצמית מסוגים שונים.  רוב הזמן היה לי קשה להאמין לגוף שלי.  לא הבנתי מה הוא אומר וכשהבנתי לא רציתי להאמין לו.  

מאמינה שיש ריפוי מטראומות. .  איך הוא מתרחש? מאמינה שכך, דרך החשיפה החוזרת לכאב ולטראומה, כשיש שם מישהו אמיתי, שמכיל, מאמין ותומך, אפשר.  אפשר להתחזק.  ממצב של הצפה קשה ומבלבלת, ממבול של תחושות וזיכרונות מעורפלים ומכאיבים, שיוצרים חוסר אונים ותחושה קשה של קרבן, אפשר במשך הזמן, עם המון סבלנות להגיע לעוצמה האמיתית של המהות שלך כאדם אינטליגנטי, יצירתי, שיכול לעבוד, לתרום ולהלחם על זכויותיו ועל מקומו בעולם ולפעמים גם לעזור לאחרים בתהליכים דומים. 

עברתי את הדרך הזאת.  ולא היו קיצורי דרך.  ואולי לפעמים התחושה היא שעבר המון זמן והחיים שלי היו נראים אחרת אם לא היה כל הכאב הזה, אבל היכולת לקבל את הכאן ועכשיו ולעשות איתו את המיטב היא מהות ההחלמה. 
ומהי תמצית ההחלמה?

תמצית ההחלמה: חיבוק גדול לעולם, לבני האדם, לטוב שבהם
מהי הדרך אל שביעות הרצון? לא הייתי מרוצה... הרגשתי בדידות בכל פעם שהייתי לבד.  יודעת לעודד אנשים אחרים.  להצביע בפניהם על הטוב שיש בהם, על המהות.  ויש שרואים בחיים מסע שהם צריכים ללכת בו עוד יום ועוד יום, מבינים שמוטל עליהם לתפקד, אבל מגששים, חסרי שמחה, חסרי רצון באיזו אפלה מעיקה.  מרגישים שהכול מוכתב ושאין משמעות להמשך, לזוגיות, לצאצאים.  האם זהו דיכאון? כבי-פולרית חוויתי תחושות קשות מאלה, אבל לחיות בתחושה, שאתה נגרר או נדחף מיום ליום היא קשה ביותר.  בתוך דיכאון אני מרגישה כאב כזה, שגורם לי לפעמים לא לרצות בחיים, אבל אני יודעת גם אז שיש לי ערך ועוד אוכל להשתמש בו.  התקופות האלה יוצרות הפסקה כפויה ביכולת ללכת קדימה, המוטיבציה והאנרגיה אינן, הרעיונות והרצונות אינם והיכולת להפיק הנאה נעלמת. 

הדברים הקשים שעברתי בילדותי יצרו תחושה קשה של פגיעה.  איבדתי אבא בגיל צעיר והיה לי אבא חורג שהיה מכה ואימא שלא ידעה לעצור אותו או לעזור.  הייתי קרבן.  שנים לא זכרתי את כל מה שעברתי בילדותי וגם היום אני לא יודעת הכל, אבל כבר אינני קרבן.  למדתי שאני יכולה שאינני צריכה להקשיב יותר לקול הזה שאומר: פגעו בך, פוגעים בך.  והקול שאומר את זה הוא הקול שלי.  אם את רוצה לצאת לדרך חדשה את צריכה לומר לכולם: אני בשלי, גם אם תמשיכו לפגוע בי ואני מניחה שתמשיכו.  לקחת מהרגע ומהחיים את מה שטוב בהם.  אני יכולה לעשות כל מיני דברים וזה טוב גם אם זה לא מושלם. 
אבל עדיין השמחה איננה וכשאני לבד יש והבדידות מרימה ראש ומופיעה בתוכי.  יודעת שעלי להשתיק את הקולות האלה.  אלה שלא מרוצים ממני, אלה שלא מרוצים ממה שעשיתי עד היום.  עלי לדעת שעשיתי כמיטב יכולתי, הכי טוב שיכולתי ושאמשיך לעשות את הדברים שאני הכי טובה בהם. 

בשנים האחרונות, חווה את הנתינה ואת היכולת שלי לפעול בתחום בריאות הנפש למען רווחתם של מתמודדים, בזמנו בקבוצות לעזרה עצמית ב'התמודדות' העמותה הראשונה של מתמודדים בארץ, ב'בנפשנו' בה עבדתי ושאותה ניהלתי זמן מה וכחברת וועד בעמותת לשמ"ה.  בנתינה הזו שאיננה קלה, אני מוצאת המון כוח וסיפוק ומקווה שיום יגיע והסטיגמה לפחות תצטמק. 
ואולי גם אם אני לא יודעת מספיק לשמוח עדיין, אני בדרך ואני כן יודעת להקשיב ואולי לשמח אחרים וזה מה שאני רוצה לעשות.  לתת חיבוק גדול לעולם, לבני האדם, לטוב שבהם.