עמותת לשמה - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש
תרומות
 

הגדרה

מגדירים תמיכת עמיתים
שרי מיד (Shery Mead) מרץ 2003
(תרגם מאנגלית דני לואיס)

תמיכת עמיתים הינה מערכת של נתינה וקבלה המבוססת על עקרונות יסוד של כבוד, אחריות-הדדית והסכמה משותפת לגבי מה עוזר. תמיכת עמיתים אינה מבוססת על מודלים פסיכיאטריים וקריטריונים אבחוניים. תמיכת עמיתים קשורה בהבנה אמפטית למצבו של האחר הנובעת מחוויה משותפת של כאב רגשי ופסיכולוגי. כאשר אנו מוצאים שותפות עם אנשים אחרים שאנו מרגישים "כמוהם" אנו מרגישים חיבור. חיבור או ערבות זו הינה הבנה עמוקה והוליסטית המבוססת על חוויה משותפת המאפשרת לנו "להיות עם" האחר ללא המגבלות שמציבות  מערכות יחסים מסורתיות (מטפל/מטופל). מעבר לכך, כאשר האמון בקשר בין עמיתים נבנה, שני הצדדים מסוגלים לאתגר האחד את השני כאשר הם מוצאים שהם משחזרים תפקידים ודפוסים ישנים. הדבר מאפשר לחברים בקהילת עמיתים לנסות יחד דפוסי התנהגות חדשים ולנוע מעבר לתפיסות עצמיות מקובעות המבוססות על נכות, אבחון וקורבנות. לאיכות זו ניתן לקרוא "העצמה הדדית" (Stiver & Miller, 1998).

תמיכת עמיתים מתחילה עם ההנחה הבסיסית שתפיסה ומשמעות נוצרים בתוך הקשר של תרבות ומערכות יחסים. ההגדרה העצמית שלנו, הדרך שבה אנו מבינים ונותנים פרשנות לחוויות שלנו והדרך שבה אנו מתייחסים לאחרים נוצרים ומתפתחים מתוך המסרים הישירים והעקיפים שאנו מקבלים מאלו הסובבים אותנו והמסרים שאנו מקבלים מתוך ההנחות והאמונות הרווחות בתרבות החברתית. לרבים מאתנו אשר השתמשו בשירותי בריאות הנפש נאמר מה "יש" לנו, איך צריך לטפל ב"זה" ואיך אננו צריכים לחשוב ולארגן את חיינו סביב ה"דבר". התחלנו לראות את חיינו כאוסף בעיות או "סימפטומים" ושכחנו שייתכן ויש דרכים שונות לפרש את החוויות שלנו. בגלל זה הרגשנו חריגים, לבד ו"פחות-מ" משך רוב חיינו, דבר שהשאיר אותנו במערכות יחסים שהם פחות ממעצימות ויותר מפחות הרסניות ומגבילות. 
למדנו להבין את החוויות שלנו כסימנים של חולי בעודנו קוברים היסטוריה אישית של אלימות ופגיעה קודמת. איבדנו את הכוח שלנו ואת הבחירות שלנו ברוב מערכות היחסים שלנו. למדנו או "להתנהג כאילו" או שהפכנו תלויים בפרשנות מקצועית לחוויות היומיומיות שלנו. מסיבות אלו אין זה נדיר עבורנו שנציע ונבקש עזרה בהתבסס על המודל הזה.
אימון בתמיכת עמיתים יכול לעזור לנו לפתח את היכולת לחשוב בצורה ביקורתית על "מי שהפכנו להיות". האימון עוזר לנו ללמוד לשבת במקומות לא נוחים ולחקור דינמיקות התייחסותיות שמשמרות אותנו במצב של תקיעות, וגם להתבונן בתגובתיות שלנו עצמנו. 

חשוב להבין את ה"נקודות הרגישות" שיש לאנשים [בחברה] ואת סוגי הסיטואציות שמייצרות נוחות, נסבלות או חוסר נסבלות בעליל [במפגש עם נפגעי נפש] כדי ללמוד לנהל חלוקת כוח ולא פשוט לקחת אותו [מאנשים במצב משבר]. הדבר אז מאפשר לנו לנרמל מה שהוגדר אבנורמאלי בגלל חוסר הנוחות של אנשים אחרים (Dass & Gorman, 1985). ללמוד ולגלות דבר כזה בקהילת עמיתים חושף דרך שונה להבנה של ההתנהגויות שלנו ומציע מסגרת מצוינת לחקירה של שינוי אישי והתייחסותי.                    
מרכזי תמיכת עמיתים

אחת הפרקטיקות המשמעותיות (והדרמטיות) היא פיתוח מרכזי הפוגה המופעלים ע"י עמיתים. מרכזים אלו צמחו כמענה אלטרנטיבי לאשפוז פסיכיאטרי מסורתי (Mead & Hilton, 2002) ונמצאים בחזית פיתוח פרקטיקות הנותנות מענה למצבי משבר נפשיים. מרכזי הפוגה אלו מעוגנים במהותן בידיעה שמשבר יכול להיות טרנספורמטיבי, שמערכות יחסים של תמיכה הדדית מאפשרים חיבור מהותי ושהקשרים חדשים מציעים דרכים חדשות לחשוב על החוויה שלנו.  

במקום לעשות אובייקטיפיקציה ולהגדיר חווית משבר בהקשר של מבנה מחלה (כלומר, "המחלה מתפרצת שוב") עמיתים, באופן פרו-אקטיבי ודיאלוגי, יוצרים תכנית שמטווה קווים מנחים ותזכורת לסוגי אינטראקציה ופעילות שיתמכו בתוצאה חיובית עבור כולם. מתוך דינמיקה שיתופית זו צומחת תחושת אמון והמשבר יכול להתגלות כהזדמנות ליצירת משמעות סביב החוויה תוך כדי מתן אפשרות לבניית מערכות יחסים המבוססות על כבוד הדדי. בעוד האמון נבנה ואנשים מרגישים שבאמת מעריכים אותם,  אפשרויות לדרכים חדשות לחשוב, לעשות ולחיות נפתחות. המצב המשברי הופך לחוויה משותפת ולא "מנוהלת" ומאפשר הזדמנות לצמיחה קהילתית אדירה.     

על פרויקטים של תמיכת עמיתים לאתגר את הגישה הרווחת במערכת בריאות הנפש לדרך שבה מתייחסים לאנשים עם היסטוריה של פגיעה וטראומה. יש לזהות את ההשפעה ההרסנית של פגיעה וטראומה בתור מה שזה ולא לראות את זה כפתולוגיה פסיכיאטרית או הפרעה ביולוגית של המוח. דרך שירותים של תמיכת עמיתים אנחנו יכולים להציע אחד לשני מערכות יחסים שמכבדות את החוויות שלנו, את הדרך שבה אנו מתקשרים ואת הדרך שבה למדנו לספר את הסיפור שלנו. אנחנו יכולים לאתגר אחד את השני גם לקבל וגם לצמוח מעבר לאותם סיפורים ודפוסים. אנחנו יכולים לבנות נורמות קהילתיות שיחליפו את המסגרות שמבוססות על תפיסה של חולי בהם נלכדנו. ולבסוף, אנחנו יכולים לתת שם ולחשוף באופן גלוי ואמיץ את האלימות התרבותית שגרמו לנו להגיע אל תוך אותן מוסדות מלכחתחילה. אם אנחנו יכולים ללמוד לספר את הסיפורים שלנו בדרכים חדשות, אנו יכולים ליצור קהילות בהם יש גם פתיחות לחוסר קבלה של זהות של "חולה נפש" ומערך הציפיות המתלוות לכך, התנגדות לדרכי טיפול שלא עוזרות, הטלת ספק בטיפול יתר תרופתי ושיח פתוח יותר סביב מציאות של פגיעה וטראומה. לבסוף, אנו יכולים להעלות את השאלה של מי ה"בעיה" באמת.

אין זו משימה קלה כלל עבור תכניות עמיתים לפתח מידה כזו של מודעות עצמית-ביקורתית. אנו מבקשים מאנשים לפעול בדרכים לא אינסטינקטואליות וברמה של חוסר נוחות שמנערת את המציאות שלנו מהיסוד. עם זאת, כאן בקהילה, הנרטיבים עוברים טרנספורמציה. משמע הדבר מסגרת פרשנות חדשה לגמרי להבנה של משבר/בעיה ולהבנה של עזרה. במילים אחרות אנחנו מתחילים להבין שינוי ולמידה לא כתהליך אינדיבידואלי אלא תהליך בו אנו בונים ידע ללא הפסקה מתוך פעולות ותגובות, שיחות ובנייה מתמשכת של קונצנזוס חדש. במקום רק לחשוב על מיזעור סימפטומים אישיים אנחנו מדברים על שינוי חברתי אמיתי.      

על הכותבת
שרי מיד היא מאמנת, מדריכה ויועצת עצמאית לפיתוח תוכניות של תמיכת עמיתים, כמו כן היא עוסקת בפיתוח תיאוריה, פרקטיקה ובסיס מחקרי המשקפים ערכים אמיתיים של תמיכת עמיתים. שרי פיתחה מודל של תמיכת עמיתים שנקרא Intentional Peer Support למידע נוסף:

 http://www.intentionalpeersupport.org

לינק לאתר עם מאמרים נוספים באנגלית:

 http://www.mentalhealthpeers.com/booksarticles.html