עמותת לשמה - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש
תרומות
 

מחשבות אבדניות

על: מחשבות אובדניות

אני כבר יותר מעשר שנים סובל מבעיות נפשיות, ההתמודדות עם כך אינה פשוטה כלל. 
אני יודע שבתקופה הקשה כשהכל חשוך, גם כשאומרים לך שזה יעבור, אמרתי "נכון אז יעבור וארגיש יותר טוב, ואחר כך שוב תחזור התקופה הקשה". 
מה שהיה קורה, הייתי מאבד אמון בכולם, וגם מאנשי המקצוע שרצו לעזור לי, לא הייתי מדווח והתנתקתי מהם. 
כי אם כל הזמן חוזר המצב רוח הגרוע, והתסכולים הקשים, אז אני לא יכול שהמטפל מנסה לדחוף בכוח לתפקוד, ו"שינחם אותי"... כך קראתי לזה. 
גם לא רציתי ללכת לפסיכיאטר כי "מה הוא יכול לעזור לי, אני כבר לוקח את התרופות" ובכלל "שוב תרופה כזו, תרופה אחרת".
וכך היה מגיע שמצבי מידרדר, המחשבות המדכאות לא היו מניחות לרגע, אז גם הגיעו המחשבות האובדניות, ואז הייתי הולך לביה"ח הפסיכיאטרי, וחוזר חלילה. כך היה נראה המצב שלי כל כמה חודשים. 
לבסוף, התחילו לטפל בי יותר אינטנסיבית, גם מבחינה של יותר שיחות בשבוע, וגם שהמטפל היה מעורה היטב במצבי. על כל עליה או ירידה במצב רוח אני צריך לדווח, מה שטוב הוא שלא אני צריך לבוא ולדווח אלא המטפל היה בא ומתעניין ומכריח אותי לדבר. 
אבל גם אז, אחרי תקופת מה שוב אני מרגיש רע מאד, ושוב מחשבות...
בנוסף לזה, "הכריח" אותי המטפל להפגש עם הפסיכיאטר. 
הגעתי לפסיכיאטר כולי כועס, כי כאמור "מה הוא כבר יכול לעזור", ובאמת הוא לא הציע פתרונות קסם, אלא אמר להעלות למינון יותר גבוה ושעל ידי זה אירגע יותר. 
ושוב המטפל "הכריח" אותי לבצע זאת, והנה פתאום אחרי כמה ימים אני מוצא את עצמי יותר רגוע, אין את המחשבות שמציקות בכל שניה ושניה. 

בימים אלו קראתי את הספר הנודע של ד"ר ברנס שנקרא "בוחרים להרגיש טוב", הספר מתאר בלשון קלה וברורה את השיטה הקוגניטיבית התנהגותית, שהצילה את החיים של מאות ואלפים. 
תמצית השיטה היא, מקום מרכזי מאד יש למחשבות שלך על ההרגשה שלך. 
לדוגמא, משהו הרגיז אותך. נכון, זה מרגיז, אבל המינון של הכעס שלך והתסכול שלך ומה שיכול לצאת מזה, הוא כן בשליטתך, שהרי אתה יכול להחליט להתעצבן קצת אך אתה יכול לטעות ולהוציא מפרופורציה כאילו גנבו לך את כל רכושך בו בזמן שמדובר על כמה שקלים..
הספר הזה מאד סידר לי את המחשבות ואת צורת החשיבה. 

יחד עם זאת, אני מזדהה מאד עם מאמר שקראתי על "הפרעת אישיות גבולית". הפרעה זו הכי ידועה וקשורה למעשים או מחשבות אובדניות. בעלי הפרעה זו [ובתוכם אני] מידת הרגישות שלהם גבוהה, הם מתרגשים בקלות, כועסים בקלות, יכולים לאהוב אדם בשניה אחת אהבה עזה, ואחר כך לשנוא אותו, מפחדים מכל נטישה או ביקורת, נשברים לגמרי מכל דבר שמתסכל או דורש איפוק פנימי. 
מצד שני, באמת אפשר עכשיו להבין ולהעריך כשחושבים עם מה אדם כזה מתמודד, כשהוא מול עוצמת רגשות כאלו. 
לכן, בתוך מערבולת כזאת של רגשות יחד עם כעסים רבים, וכמובן כעס מביא לסכסוכים ומריבות ועוד, לכן בקלות גולשים אל הרצון לאובדנות. 
אביא לדוגמא מה שרשמתי לעצמי אז באותם ימים קשים [אני לא מתכוון כאן לכתוב רעיונות, אלא המטרה שלי שיוכלו להזדהות עם מה שכתבתי]:
הסיבות שגורמות לי לרצות להתאבד
1) אין לי חברים ובכלל אני בודד
2) אני מתוסכל מהקשיים שלי, ואני לא יכול לנצל את הפוטנציאל שלי
3) "אני לעולם לא אצא מזה"
4) המצב רוח רע שלי. 

מחשבות מדכאות:
"אין לי מה שאני רוצה, אין לי כוחות, אין לי ריכוז, אין לי חברים, אני בודד, אני מדוכא.. אוי, ועוד צריך לחכות בסבלנות שיאשרו לי קצבה.. די, נמאס לי. 
מחשבות אבדניות:
פציעה עצמית חמורה, "ביום" התאבדות, להפסיק לקחת תרופות, לנתק קשר עם כל הסובבים. 

לסיכום: השתניתי!
ראשית כל הטיפול היותר אינטנסיבי, שהמטפל רואה אותך יותר, ואתה בקשר יותר רציף. 
עיקר היתרון בכך הוא שמבררים היטב את נקודות הקושי על מנת להכניס בהם יותר סדר ואילו פתרונות. 
יחד עם זאת, וזה דבר חובה אצלי ואצל הפרעת אישיות גבולית, זה הגבולות שמציב לך המטפל. 
לדוג', הסיכום הזה "אין כזה דבר לחשוב על אובדנות" זה כבר יוצר גבול, המטפל אמר "איך שאתה רק אומר את זה, אני שולח אותך לאשפוז סגור" [הלא אמרת שאתה אובדני?!]. 
דבר זה גם גרם לי להוריד גם את אותם מחשבות שהיו 'בצחוק' ש'אני הולך להתאבד'. 
המטפל הסביר לי: "אנחנו יודעים שאתה מוצף וקשה לך. לא צריך בשביל זה להגיד משפטים כמו אובדנות". 
* * *

נספח: מכתבים ביני למתאם הטיפול 
אני: 
מקוה אני שאתה יודע ושמעת על כל הנעשה עמי כעת. ובאמת מתפלא אני קצת על שתיקתך בפרט שדיברנו מראש שזה צפוי וכתבת אז בדף ההוא "עזיבת טיפולים" והצורך "במענה לתסכולים". 
היה כאן פספוס גדול, וגם שהבטחת מראש שיהיה טיפול מיוחד והגדרת אותו שיהיה "יצירתי". ושוב נפלתי בין הכסאות. [קצת הפריע לי שגם לא הרמת לי טלפון אפילו]. 
היה צריך ואקוה לעשות זאת להקדיש זמן ניכר [ובבקשה: יצירתיות!] לפיצוח הקוד של ההתנגדות, של החוסר אמונה בעצמי בשינוי בכוחות שלי, [אגב יש לי אמונות בכללי פרויד על הנפש כמה שזה פתלוגי]. וכמובן.. בעדינות. 
יחד עם זה, לדבר על "הרווח שבדכאון" כי כל פעם קל לי לברוח לשם, זה מושך מאד, אני קורא לזה 'רחמים עצמיים'. 
הדבר הכי קשה אצלי בטיפול זה הזמן והתהליך, אני קצר סבלנות, וכפי שידעת מראש 'אני שבע ממטפלים' ואם דבר מראה איתותי שחיקה או חוסר מיקוד [שכתבתי זאת לרב ברנשטיין] אני מאבד סבלנות. 

מתאם הטיפול: 
מתנצל בעניין הטלפון לא זוכר שראיתי את המספר שלך על הצג, בכל מקרה ניתן להשאיר הודעה אצל המזכיר.
קראתי כל מה שכתבת ויש בזה הגדרה מדוייקת של הנקודה המרכזית שהיא המוקד אצלך, והיא:
על מי האחריות.
אתה כותב המון דברים שיש בכל אחד מהם צדק, אך הפתרון של לקום וללכת הוא בדיוק מה שאינך אמור לעשות, אלא לקחת אחריות וגם אם יש קשיים ואכזבות פשוט להישאר בתהליך ולנסות להתמודד גם עם התסכולים שהוא מייצר.
אני משוכנע שאם תעשה כך יוכל התהליך להועיל לך מאוד.

אני:
תודה על התייחסותך במייל
אני אפגש בשבוע הבא יום ד' ונמשיך הלאה. 
כתבת לי: אך הפתרון של לקום וללכת הוא בדיוק מה שאינך אמור לעשות, אלא לקחת אחריות וגם אם יש קשיים ואכזבות פשוט להישאר בתהליך ולנסות להתמודד גם עם התסכולים שהוא מייצר. אני משוכנע שאם תעשה כך יוכל התהליך להועיל לך מאוד. 
ושם בדיוק הבעיה, אני צריך 'כלים' איך להשאר. קשה לי מאד. ועל זה דיברנו מראש בפגישה הראשונה שלי איתך ואני מבקש מאד ממכם ויחד עם זה גם ממך [שהבטחת שיהיה כאן יצירתיות מיוחדת] אדרבה תנו לי מענה אמיתי וחזק. 

מתאם הטיפול: 
שמח שאתה חוזר.
היצירתיות קיימת וגם תמשיך, אך שים לב לא להיתפס בהצהרה זו כדי למנוע את אחריותך על התהליך.
זו נקודת ההתמודדות המרכזית ביותר שלך, ולכן כל עוד תמשיך בפועל את הטיפול בלי לברוח, בזה עצמו אתה מתמודד עם הקטע הכי משמעותי בחייך. הכלים שאתה מקבל כוללים כלים קוגניטיביים שונים בשלב זה, אך כל כלי שתקבל עלול להתפוגג על הרגע כל עוד תצפה לקבל כלים חיצוניים שהם אלו שיאפשרו לך להישאר בטיפול.
שים לב! הכלים אמורים לסייע לך להתמודד עם התסכול העצום שמייצר לך התהליך וזה שאתה נותר בו. אך את עצם ההשארות בתהליך, את זה אתה מייצר.
מאחל בהצלחה.