עמותת לשמה - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש
תרומות
 

סיפור ההחלמה של אלחנן

בס"ד

"הסיפור – שלי"

בשנים האחרונות התגוררתי בהוסטלים לאנשים עם "הפרעה נפשית"

עברתי בכמה מוסדות כאלה, מאחד למשנהו, כל זאת בשבעת שנים האחרונות.

לא מצאתי את מקומי. כך היה זה אף ברבים מן המסגרות אשר בם הייתי, לא מצאתי את מקומי.

לפני שנתיים, סוף, סוף מצאתי את מקומי. הוסטל דתי-לייט, בנים ובנות. כאן הוא ביתי

היה זה בסוכות לפני שנתיים.


הסיבה שאני גר בהוסטל הוא משום שיש לי הפרעה נפשית ועוד מגבלות פיזיות ומניעות פסיכולוגיות.  לפני ה"מחלה" הייתי איש עבודה חרוץ. בשנתיים הראשונות של המחלה, הייתי ללא טיפול והייתי "חי מת".לאחר שיקום, חזרתי לעבוד במרץ, ונטלתי תרופות שעזרו, וכן שיחות. אך לפני שבע וחצי שנים, זה קרה ושינה את חיי מן הקצה אל הקצה, יען כי קפצתי מן הקצה.


דיכאון

נעים מאוד, שמי אלחנן, בן 36, היו לי חיים טובים אם כי לא קלים או שגרתיים, זאת עד לפני 14 שנה, שאז התחיל הדיכאון. בהתחלה קל והלך והתגבר. הגיע למצב שכל יום כל שעה חשבתי על דם, מוות, דמיינתי את עצמי מתרסק ואת הראש שלי מתנפץ וחשבתי כל הזמן ותכננתי התאבדות. היה זה למשך שנה שלמה, ללא הפסקה. שנה שלמה של גיהינום. לא יכולתי יותר, שכרתי רכב כדי לנסוע אל הסוף... כביש מהיר... עצרתי בצד כדי לומר וידוי ותפילות אחרונות. התפילה נתנה לי כוח. ידעתי שהסבל לא יחלוף כלל אבל החלטתי שאני ממשיך הלאה. נסעתי לביתי לשלום. בשלב זה התחלתי טיפול אצל פסיכיאטר פרטי ולאט לאט המצב השתפר. היה זה אך פסק זמן קצר כי שוב שקעתי, התייאשתי מהטיפול והתחילה שנה נוספת וקשה יותר מקודמה.

דיכאון –שנה שנייה

בשנה השנייה ביקרתי על הרבה גגות אך מכיוון שלא העזתי, החלטתי כי ארעיב עצמי למוות. חשבתי שבלי אוכל או מים מתים כעבור שלושה ימים אבל טעיתי. צמתי שבעה ימים ולילות, אבדתי 10 קילו מ65 ל55. ביומיים הראשונים הרעב הציק אך התגמד לעומת הסבל הנפשי. מהיום השלישי לערך הוא כבר לא מציק. שכבתי כל הזמן במיטה, הרגשתי יותר גרוע ממפלצת, הייתי מהלך בבית כרוח רפאים אפלולית ואמי לא יכלה לעזור לי והדבר אף דרדר את מצבה. כל יום אף שצמתי הנחתי תפילין. הייתי עושה פירורים במטבח כדי שיחשבו שאני אוכל אך היה זה שקוף וביום השביעי הוריי קראו אותי למטבח ואמרו לי לאכול. סירבתי ואמרו שאם לא אוכל יאשפזו אותי בכפייה, אכלתי..... ואכלתי..... אז שלחו אותי שוב לטיפול בדחיפות, היה זה לפסיכולוג קליני מחוץ לעיר, תחנה מרכזית ירושלים... הגג המוכר לי היטב... חמש וחצי קומות (באותו מפלס) לא התגברתי... אך גם לא העזתי! היה זה מפחד, אז אם כן נסעתי כמתוכנן למטפל. בקושי דיברתי, הוא שלח אותי באופן חירום לפסיכיאטרית באותה העיר, כעבור שעתיים הייתי אצלה והתחלתי טיפול.


ההתרסקות

לאחר שנתיים של דיכאון קליני מהדרגה השלישית חזרתי לעצמי, התחלתי לעבוד, הלכתי לפסיכיאטר ולפסיכולוג ונטלתי תרופות. נהניתי מתקופה טובה יחסית של בערך שנתיים ועבדתי בעבודה אחראית אך התחילה רגרסיה שבעקבותיה פיטורין. שוב ייאוש, שוב דיכאון, שוב תסכול ואבדון למרות הכדורים. הפעם לצערי הייתי מעשי יותר. תכננתי את זה יותר משבוע מראש, השגתי כמות של תרופות מסוגים קטלניים. ועליתי לגג של תחנה מרכזית במפלס בגובה 4 קומות. לאחר שבלעתי את הכדורים לא פחדתי לקפוץ. קפצתי. התעוררות איטית אט, אט הכרתי חוזרת אלי במחלקה האורטופדית בבית חולים לאחר 3 שבועות מונשם ומורדם בטיפול נמרץ שם קיבלתי 16 מנות דם ועברתי ניתוחים באגן, קרסוליים ועקבים,. במחלקה האורטופדית לא הרגשתי כאבים כי הייתי על טונות של מורפיום. הכאבים התחילו רק כשהפסיקו לי אותו במחלקה הפסיכיאטרית, שם שהיתי חודשיים. במחלקה הפסיכיאטרית כבר הצלחתי לעבור מהמיטה לכיסא גלגלים ואח``כ התחלתי עם הליכון וקביים.


הפגיעה והחבלה

הפגיעה הייתה קלה יחסית ל4 קומות, שברים באגן + ריסוק קרסוליים. השברים באגן התאחו יפה, יש שם קצת פלטינה אך לא מורגש, הייתי עם קביים לשנה, אח``כ קב אחד, כיום כמעט יותר משבע שנים אחרי אני בלי והולך ללא מכשירי עזר אך סובל מכאבי גב, ונועל נעליים אורטופדיות. החיים שאחריי מהבית חולים ישר הלכתי להוסטל, היו תקופות טובות וגם פחות ואשפוזים שכמה מהם על רקע אובדני כי אני כנראה דיי אובדני. היו הרבה אשפוזים. כעת אני יחסית יציב ועובד כעוזר טבח במשרה מצומצמת. ומודה לאלוהים שניצלתי!

המסר!

אני מאמין באלוהים ומשוכנע שאם אחרי *כל* זה אני עדיין חי אז יש סיבה. הסיפור הזה מוקדש לכל מי שאבד בנבכי קשיי החיים והחידלון בא במפתן דלת ליבו והתלאות עליו נחו ואינם מרפים. האמינו. האמינו שיכולים לבא ימים טובים יותר. לפעמים צריך לצנוח ולהיחבט חזק בשאול תחתית העמוקה בכדי לחזור ולנסוק ולא תמיד מבינים למה זה כך, וכשנמצאים למעלה אין ביטוח שלעולם נשאר שם, אך יש לקוות, ולהאמין.

אלחנן