עמותת לשמה - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש
תרומות
 

אמונה והחלמה

אמונה והחלמה
אמונה והחלמה
מאוד קשה לי לדבר על אמונה. נולדתי במשפחה דתית אבל אף פעם לא נמשכתי לזה. לא הייתי בטוחה אם יש אלוהים. כשחליתי הייתי בטוחה שאין אלוהים. נפלתי לתוך דיכאון עמוק וזה נמשך המון המון זמן. בעזרת תרופות, משפחה, חברים וטיפול לאט לאט החלמתי.  אז איפה אלוהים בסיפור שלי?  אני לא יודעת, אבל לפעמים יש לי הרגשה ששום דבר לא קורה במקרה ואולי יש יותר בחיים ממה שאני מבינה. בינתיים אני שמה את האמונה שלי בכל אחד שעזר לי להחלים. 
ורד


אני במקור מבית דתי.
עברתי הרבה דברים בחיים: חליתי , התחתנתי,   התגרשתי... נפרדתי התחתנתי שנית....
חזרתי בשאלה בעקבות הגירושין...
אמרתי אם עד היום הייתי דתית עכשיו אני לא חילונית אני אנטי דתית...
עם הזמן האמונה חזרה, אני אומרת תהילים כל יום ואפשר לומר ששמחת החיים שלי חוזרת וגם המצב הבריאותי שלי משתפר.....
אני  מרגישה  שזה עוזר לי....ותפילותיי מתקבלות ברצון... 
מירה

"אני נולדתי בסביבה דתית שמלמדים רק את האמת שלה. קבלתי הרבה לימודים ומסרים טובים שעד היום אני מחזיק מהם אבל הם לא כל כך עזרו לי להתמודד מול המשבר שעברתי בשנות עשרים של חיי. הרבנים מתייחסים אל כולם כשווים זה לזה ולא נותנים פתח למצבים חריגים. 
כשמצאתי את עצמי בעולם הפוך של מניה השתמשתי בכלים הידועים כדי להבין ולהתמודד עם עולם חדש ומוזר. שהאמנתי לעולם התורני שלי בקשר לניסים וסיפורי תנ"ך אמרתי לאנשים שאני רואה דמויות כמו אליהו הנביא. פתאום הייתי צריך להתמודד עם האמת מול המסורת.
 אין ספק שאמונה באלוהים שהוא גדול ועצום הכרחית להתמודדות מול מצבים קשים אבל ביחד עם זה חייבים לברוח מהאל שמוגדר בשחור לבן ולנסות להבין שזה דבר מאוד אישי ולא ראוי לתת סגנון אחד לכולם. רואים את זה ברור במשפט ידוע, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כתוב ה' אלוקינו ולא ה' אלוקים כיון שהוא שונה בחוויה של כל אחד מאתנו. זה ממש טבעי וטוב כל עוד שאנחנו זוכרים שה' בעצמו רק אחד. כל יום האלוקים שלי מתפתח ביחד עם האופי והיכולת שלי. אני חושב שהתמודדות נפשי נותן פתח להיפתחות וחיזוק האמונה. להאמין בה' בה רק באמונה עצמית. שיהיה לכולנו אהבה שבאה מאמונה אמתית".
אלישע

מגיל קטן האמנתי באלוקים (אז זה היה בה"א). יש לי כל כך הרבה לכתוב על אמונה שאני לא יודעת ממה להתחיל. אני זוכרת שפעם כשאמרו שאולי ירד שלג, באותו יום רציתי למות. התפללתי לאלוקים: "אנא, אם אתה קיים ורוצה לעזור לי, שירד שלג. אם לא – אני מתאבדת". (שזה דבר שטותי ביותר לעשות כך). הלכתי אותו יום, להרים שהיו קרובים לבית שלי, ושל הורי ע"ה, וזרקתי את עצמי על שלולית שהיתה שם. הכרחתי את עצמי לעשות את זה.
וכשחזרתי, בן השכנים הקטן שהייתי בייביסיטר שלו, צעק לי: "אורית! יש שלג!" הרגשתי כאילו תפילתי התקבלה, ואלוקים רוצה שאמשיך לחיות. נעשה לי אושר גדול באותו זמן.

יש עוד ועוד סיטואציות שבהן השם הציל אותי, עזר לי, וכעת אני משחזרת את העבר שלי שמלא קשיים, בעיות, (וגם דברים טובים), ואומרת לעצמי: ה' היה שם). עצם זה שה' היה שם, במקומות הכי אפלים, הכי לכאורה חסרי תיקווה, הרגעים שהרגשתי לכודה בחיים, ושוב – ה' היה שם. זהו. מה עוד יש להגיד אחרי המשפט – "ה' היה שם"? בתוך הבדידות שלי שהיתה, בלי קשר אלא עם חברה אחת, בסביבה שלא הבינה אותי, בודדה בודדה, ה' היה שם. במריבות עם הורי ע"ה, היחסים המתוחים, המאבקים, ה' היה שם. זהו. ה' היה שם. וה' אוהב אותי. לעולם לא אאמין בה' שמעניש לשם נקמה. לדעתי ה "עונש" הוא כדי ללמד אותי משהו שיקרב אותי אליו, והוא מקור של אושר עילאי, יותר מכל מה שסבלתי כפול אינסוף.
כשהתלמידים בכיתה הציקו לי – ה' היה שם. והנה ה' גם כאן! מתחבא בין אי ההבנות של אנשים, הוא כאן ושם. אז זהו. ושוב... ה' תמיד כאן, היה שם. ויהיה שם.
אורית